L. L. Fine

זה היה השיעור הראשון שלי בכתיבה. אבל רחוק מלהיות היחיד.

 

במקביל, למדתי תסריטאות באוניברסיטה - וכך הכרתי לראשונה את עקרונות הבניית הסיפור והדיאלוג. היו לי מורים מצויינים, אחד מהם הוא צביקה קרצנר, לטעמי המורה הטוב בארץ לתסריטאות. חצי שנה לאחר שסיימתי ללמוד אצלו הוא הכניס אותי לטלוויזיה, וכך זכיתי לכתוב שתי סדרות לערוץ הראשון.

 

החיידק הטורף שלי

זה היה נחמד, אבל בצד העסקי של העיר היה אפילו יותר נחמד. קודמתי לתפקיד מנהל קריאייטיב: שיעור מסוג אחר לגמרי. הפעם הייתי צריך לערוך טקסטים ורעיונות של אחרים, להדריך אותם ולסייע להם לפתח סיפורים מרתקים (כדי שלא יפלו במלכודת ה"אין מוזה"). זו אחריות כבדה מאוד - והתעסקות גדולה עם אגו. אולי גדולה מדי.

 

אבל חיידק הכתיבה האמנותית לא הפסיק לטרוף אותי. בזכות התפקיד שלי קיבלתי גישה לקורסי הכתיבה הטובים בעולם (באנגלית, כמובן). למדתי באדיקות טכניקות כתיבה, ניצלתי כל רגע פנוי כדי להשחיר דפים, ומילאתי מגירות על מגירות. באיזשהו שלב פשוט נשברתי.

 

וכך, בשיא הקריירה, לאחר שהפכתי לשותף במשרד פרסום קטן, זרקתי הכל ונכנסתי למחשב. במשך חודש ויום כתבתי ללא הרף, והתוצאה: ספרי הראשון, שיצא בהוצאת ברקאי, "אל מלא רחמים".

 

מחמאות זה לא הכל

הספר זכה למחמאות, עשה סיבוב יפה על המדפים והביא לי גל קוראים נלהבים. אך לצערי, הוא לא תרם אגורה שחוקה לפרנסה. אפילו לא אחת. בארץ, מסתבר, "סופר" זה לא מקצוע. זה תחביב. מקסימום תחביב עם כבוד. ועם כבוד, כידוע, לא הולכים לפיצריה.

 

לא היתה לי ברירה. חזרתי לתחום הפרסום. הפעם כקופירייטר ותסריטאי עצמאי. בחרתי להתמחות בחוויות גדולות מהחיים, בעיקר בתחום מרכזי המבקרים והמיצגים החווייתיים. חשבתי שלעולם לא אכתוב עוד ספר - - -

 

אבל אז הגיעה אמזון, והפכה את הנושא לאפשרי.

 

כיום אני סופר סדרתי, שמוציא ספר אחר ספר אחר ספר. אני זוכה לקהל קוראים בינלאומי רחב שמחמם לי את הלב (ואת הכיס). הנה כמה מהספרים שלי באמזון, והנה קצת בעברית.

 

יש עוד, אבל זה לא הנושא כאן.