L. L. Fine

לחצו על הכפתור כדי להרוויח עכשיו:

שלמה סדן,

מחבר הספר "ספרי לי עוד על מארק"

"כבר כמה שנים אני מסתובב עם כתב היד. עובד עליו וכותב ואז נתקע. מגיש להוצאה ונדחה. מתייעץ עם עורכת והיא אומרת "לא, כתב היד לא מוכן לעריכה, אתה צריך לעבוד עליו בעצמך". לוקח סדנת כתיבה, וחוזר לכתוב כמו משוגע. בתוך כמה חודשים הספר מכפיל את עצמו, מקבל עומק, דמויות, סיפורי משנה, ועוד ועוד "עומס גרעינים כי רב". אבל כל מי שקורא, מתעייף ומשתעמם.

ואני יודע שהספר הוא טוב, מרגש, מחדש ומפתיע. מגיש להוצאות ונדחה. פונה לעורכת. היא עורכת. בעיקר לשונית. אני עובר על כתב היד ולא מגלה שום פריצת דרך. הוא מתחיל לייאש ולשעמם גם אותי. אני יודע שהסיפור טוב, אבל משהו מפריע שם לראות אותו. פונה למעין "בית ספר לכתיבה". הסידור הוא שאני מגיש את כתב היד, מקבל הערות לעבודה, עובד עליו ומגיש שוב. בית הספר כבר יגיש את התוצאה ללקטורה.

אחרי מספר שבועות, כתב היד מגיע חזרה, עם כמות הערות לעבודה, שמשמעה כתיבה מחדש של הספר. לא לילד הזה פיללתי. מאוכזב נורא ממה שקורה. זה מייאש ומרפה ידיים. ואני יודע שיש לי ספר טוב. אבל לא מסוגל לגעת בכתב היד. זה כאילו הילד שלך, רק שאתה מדבר עברית והוא מדבר סינית.

את לירון היכרתי כחבר פייסבוק וכאוהד מכבי ת"א. גם אני מייחל להפסדיה בארץ. חשבתי, אולי אתפוס איתו שיחה על כוס קפה. אז מצאנו מקום שבו יש קפה עם חלב סויה ועוגת גבינה עם המון סוכר. לירון שומע את סיפורי ולא ממש מתרגש. "טוב, תביא, נקרא ונראה מה לעשות".

אחרי כמה ימים הוא חוזר אלי "בסדר, מה אתה רוצה לעשות?"

"מה אתה מציע", אני שואל.

"נראה לי שיש פה מספר סיפורים נחמדים שיכולים לאכלס ספר".

מספר סיפורים? הרי אצלי בראש זה הכל סיפור אחד. אבל הראש אומר לי שלא לסמוך על התחושה לגבי הספר, אלא לזרום עם לירון. אם הוא מדבר בבטחון כזה, או שהוא חרטטן או שהוא רואה דברים שנסתרו מאחרים. וממני.

"כמה זמן זה יקח", אני שואל."מממ, חודש וחצי בערך. אבל רק אחרי החגים". כשהחגים נגמרים, אני מתחיל לספור את הימים.

אחרי עשרה ימים, הודעה. "הספר שלך מוכן".

"ספר? אבל אמרת קובץ סיפורים".

"לא סיפורים. ספר עם סיפור אחד".

"איך כל כך מהר? אמרת חודש וחצי?"

"נסחפתי איתו. יש לך ספר מצויין".

אני קורא את הספר, שעבר תחת ידיו של לירון, ואני מתרגש ונפעם, מתוח וצוחק, והוא סוחף אותי במקצב נעלם ומטלטל אותי מחדש. כאילו פגשתי את הילד שלי אחרי שנים ואני זוכה להכיר אותו מחדש. ככה ראיתי אותו. ככה רציתי לראות אותו. ורק כשאני מניח אותו מידי, אני מתחיל להזכר בכל מיני קטעים וסיפורונים שירדו. והם לא חסרים לי. כאילו הבגדים הקטנים, המשומשים, הדהויים, נזרקו מהארון, ונשארו רק הטובים והיפים.

"מה עשית פה?" אני שואל את לירון, והוא עונה באותה נון שאלנטיות (של נראה-מה-אפשר-לעשות) "פשוט נסחפתי עם הסיפור, מצאתי את הרצף הנכון, כך שיכולתי לחבר קטעים קטעים, ומה שהיה מכביד ומיותר הוצאתי".

"זה נפלא" אני אומר לו.

"נכון. וזה שלך".

דנה ארמא,

מחברת הספר "מקריות מתוכננת"

"למדתי כתיבה בכמה וכמה מסגרות. אצל לירון פיין אני מתחדשת. מאז השיעורים אצלו, הכתיבה שלי עובדת לפי טכניקות בינלאומיות, אשר עובדות על קהל הקוראים המודרני. בכל שיעור הוא מצליח לחשוף לפנינו נישה חדשה, סוג חדש של טכניקת כתיבה, אשר מהווה ריקוד חדש לדמיון היוצר שלי.

הוא מצליח לרתק אותנו כתלמידים, מצליח לעורר בנו את הצורך לכתוב ומשאיר אותנו עם טעם לעוד... עד לשיעור הבא. בין אם מדובר בכתיבת אקשן, רגש או תשוקה, אם יש בנו את הגרעין הקטן – הרצון לכתוב, הוא ייתן בידינו את הכלים לשפר את התוצאה".

והמחיר לתשלום? לפסח בלבד!

רק 79 ש"ח לחודש, ל-10 חודשים

(הטבה מיוחדת לנרשמים כאן)

זה היה השיעור הראשון שלי בכתיבה. אבל רחוק מלהיות היחיד.

במקביל, למדתי תסריטאות באוניברסיטה - וכך הכרתי לראשונה את עקרונות הבניית הסיפור והדיאלוג. היו לי מורים מצויינים, אחד מהם הוא צביקה קרצנר, לטעמי המורה הטוב בארץ לתסריטאות. חצי שנה לאחר שסיימתי ללמוד אצלו הוא הכניס אותי לטלוויזיה, וכך זכיתי לכתוב שתי סדרות לערוץ הראשון.

החיידק הטורף שלי

זה היה נחמד, אבל בצד העסקי של העיר היה אפילו יותר נחמד. קודמתי לתפקיד מנהל קריאייטיב: שיעור מסוג אחר לגמרי. הפעם הייתי צריך לערוך טקסטים ורעיונות של אחרים, להדריך אותם ולסייע להם לפתח סיפורים מרתקים (כדי שלא יפלו במלכודת ה"אין מוזה"). זו אחריות כבדה מאוד - והתעסקות גדולה עם אגו. אולי גדולה מדי.

אבל חיידק הכתיבה האמנותית לא הפסיק לטרוף אותי. בזכות התפקיד שלי קיבלתי גישה לקורסי הכתיבה הטובים בעולם (באנגלית, כמובן). למדתי באדיקות טכניקות כתיבה, ניצלתי כל רגע פנוי כדי להשחיר דפים, ומילאתי מגירות על מגירות. באיזשהו שלב פשוט נשברתי.

וכך, בשיא הקריירה, לאחר שהפכתי לשותף במשרד פרסום קטן, זרקתי הכל ונכנסתי למחשב. במשך חודש ויום כתבתי ללא הרף, והתוצאה: ספרי הראשון, שיצא בהוצאת ברקאי, "אל מלא רחמים".

מחמאות זה לא הכל

הספר זכה למחמאות, עשה סיבוב יפה על המדפים והביא לי גל קוראים נלהבים. אך לצערי, הוא לא תרם אגורה שחוקה לפרנסה. אפילו לא אחת. בארץ, מסתבר, "סופר" זה לא מקצוע. זה תחביב. מקסימום תחביב עם כבוד. ועם כבוד, כידוע, לא הולכים לפיצריה.

לא היתה לי ברירה. חזרתי לתחום הפרסום. הפעם כקופירייטר ותסריטאי עצמאי. בחרתי להתמחות בחוויות גדולות מהחיים, בעיקר בתחום מרכזי המבקרים והמיצגים החווייתיים. חשבתי שלעולם לא אכתוב עוד ספר - - -

אבל אז הגיעה אמזון, והפכה את הנושא לאפשרי.

כיום אני סופר סדרתי, שמוציא ספר אחר ספר אחר ספר. אני זוכה לקהל קוראים בינלאומי רחב שמחמם לי את הלב (ואת הכיס). הנה כמה מהספרים שלי באמזון, והנה קצת בעברית.

יש עוד, אבל זה לא הנושא כאן.

הספר שלכם הוא הנושא. ואיך תכתבו אותו מהר יותר, קל יותר, וטוב יותר.